מה גרפיטי, פתאום??

?איך זה קרה, בעצם איך מורה לאמנות (25 שנים), עם סטודיו המלא כל ימיו בילדים שלומדים תחת כנפיה לאהוב חומרים, דמיון, המצאות, ויצירה, ולומדים איתה גם מן ההסטוריה העשירה והמרתקת של תולדות האמנות (אבל רק בדרכים מפתיעות וחווייתיות..) איך המורה הזו, סוגרת יום אחד את הסטודיו שלה, ויוצאת פתאום אל הרחובות??

הכל התחיל בגלל קרן. קרן, חברתי המיוחדת, מסדנאות הכתיבה היוצרת, שהביאה לי ליומולדת בקבוק של ספריי. צבע ספריי כזה, שצובעים איתו דברים. "המתנה שלי אלייך היא- לבוא איתי לדרום תל אביב לראות גרפיטי", היא אמרה לי אז, "חקרתי קצת על גרפיטי, בשביל משהו שלא יצא לפועל", הוסיפה. ואני באתי. קרן ואני הסתובבנו יחד ברחובות הישנים של דרום העיר- וכבר מן הדקה הראשונה, ליבי נפער בתדהמה! סמטאות ישנות, שהגדרות והקירות בן היו מכוסים ציורים ואמירות. על חלק מיצירות האמנות קרן ידעה לספר על האמנים שיצרו אותן, ומה כנראה התכוונו לומר. ליבי נפער, ולא נסגר. כל הצבעים והמילים מן הקירות, פשוט 'דיברו' אלי. חזרתי הביתה, חוזרת בראש על המידע שקרן ידעה לספר לי, ולא מסתפקת. פתחתי גוגל, וכתבתי "גרפיטי". צללתי אל נהר האינטרנט הגדול. הגעתי אל ימי האדם הקדמון המצייר על קירות המערות. הגעתי אל שנות השבעים בארה"ב. החיבור עם אמנים אוונגרדיים שהכרתי (דושאן, וורהול, בסקיאט, הרינג..)- נתן לי נקודת משען להרגיש בה בנוח ובמוכר, וממנה לצאת למסעות חדשים. מסעות אוונגרדיים באמת. מסתבר שהעולם מלא באוונגרד, ובאוונגרד של אוונגרד. בהזדמנות הראשונה יצאתי שוב להסתובב באותם רחובות בהם היינו. הפעם לבד. הלכתי לאיבוד מכוון בסמטאות. בולעת כל מה שניבט אלי. כל 'רוח האדם' היתה שם: כעסים, פחדים, אהבות, עצב ושמחה, יופי וכיעור. כשרון ביטוי וציור. אקטואליה היתה שם. פוליטיקה היתה שם. אכפתיות חברתית היתה שם. דאגה אקולוגית היתה שם. אפליה היתה שם. שירה היתה שם. הגיגים, קללות, שנינויות- הכל מכל כל, בערבוביה אחת גדולה, שאתה, ההולך ברחובות, צריך 'לסדר' בתוכך. להבין. לקטלג. לדרג. מה מעניין, מה פחות. מה יפה, מה פחות. מה אהבת, מה פחות. בכל רגע פנוי המשכתי בצלילותי בנהר האינטרנט. "לחברה יש צורך קיומי באיתגור חוקיה"- קראתי את דבריו של אמן רחוב צרפתי אחד. "האמנות שלי היא סוג של חופש דיבור, והיא חלק מהרצון לשיפור פני החברה", הוא הוסיף שם. "אקטיביזם אמנותי", כתבתי בנהר הגוגל. גיליתי שנפתחת סדרת הרצאות על אמנות ואקטיביזם חברתי. כמובן שהלכתי. היה מרתק. אחרי שבוע יצאתי שוב לשוטט ברחובות. (לשוטט! אני כותבת, כי בין כל נהרות הדברים שצללתי לתוכם באינטרנט, היה גם זה- ערך השוטטות, וערך ה SLOW.. עוד אכתוב גם על אלו בהמשך, בוודאי). גיליתי יצירות חדשות. הן נוספו השבוע? או שאולי לא שמתי לב אליהן בשבוע שעבר? תהיתי. שמתי לב שגם כשהלכתי באותם רחובות שעה אחר כך שוב , כל פעם ראיתי דברים אחרים, או ראיתי את אותם דברים אחרת. אפשר ללכת באותם רחובות ולא לראות כמעט כלום, קלטתי פתאום. אפשר להיות עסוק בענייניך, במחשבותיך ובסידוריך, אפשר למהר, אפשר לא להרים עיניים- ואז, אז לא תראה כלום מכל זה. זה קצת "עליסה בארץ הפלאות", קלטתי. עולם שלם נמצא כאן לידך, אבל אתה יכול לא להחליק בבור המתאים, ולא לראות כלום מכל ה'ממלכה' הזו. הכל תלוי ב'איך אתה'. אם אתה הולך כאן כשאתה ממהר ועם לב סגור ועסוק בעצמו, או מתהלך כאן בנחת, ועם לב פתוח הנותן לדברים לזרום אל תוכו. ועיניך- האם הן 'רואות לא רואות', כי כולך עסוק בעצמך או בדאגותיך או בתכניותיך.. או שהן פקוחות לרווחה, ויכולות לראות באמת את מה שכאן ועכשיו סביבך. או אז- ממלכה עצומה תיגלה לעיניך ולליבך. ממלכת האדם, בעלת אינסוף הצורות והרבדים. ממלכה עם זרועות לכל הכיוונים. ובאינטרנט בלילות- קראתי לכל הכיוונים: קראתי על אמנות האוונגרד לאורך כל השנים. קראתי מכתביו של גיאורג זימל- סוציולוג שעסק בתחושות האדם בעיר הגדולה. (פגשתי מושגים כמו 'אינטימיות אנונימית'- שהציתו את מחשבותי.. וגרמו לי לקרוא עוד ועוד ועוד..). אי ההרתעות של האמנים ממוזנחות, יושן וחלודה- ואפילו להיפך, לעיתים פגשתי יצירות שנעשו דווקא על חלודה- גרמו לי לקרוא גם על זה, ולהגיע למונח- "וואבי סאבי", מן האסתטיקה היפנית, המדבר על היופי של הדברים הישנים, שאנשים רבים השתמשו בהם, שיש להם 'סיפור' ו'אופי' משלהם. כן, גם לשיר המהמם בנושא הזה, של ברטולד ברכט, הגעתי. והנפש לא הפסיק לרחף, כמו הייתי 'על סמים'. הייתי על סמים של תגליות חדשות, ומעל כולן התגלית שהכל קשור להכל. ואם עד כה למדתי והתעניינתי בתחילה באמנות, ושנים אחר כך בספרות וכתיבה, וחשבתי שאלו שני תחומים נפרדים, גם אם שמתי לב לפסיכולוגיה ולהיסטוריה- המשפיעות על שני התחומים.. אבל עכשיו- ברחובות ובמידע שקראתי- הרגשתי באופן חזק, שבעצם איפושהו בעומק- הכל נפגש. הכל אחד. רוח האדם היא עצומה, והיא אחת. ובשיטוטי ברחובות הרגשתי שמה ש'רוח האדם' של אדם אחד 'שפכה' על הקיר מולי, יכול להושיט יד ולהתחבר עם 'רוח האדם' שלי, בעודי פשוט הולכת כאן ברחוב. העיר היא לגמרי גדולה ואנונימית, אבל בזכות אמנות הרחוב שבה, לב פתאום נוגע בלב, ונוצרת אינטימיות מופלאה, גם אם איני מכירה את מי שכתב או צייר את מה ש'קרא' לי מן הכיר. אבל אז- בכל זאת התחשק לי להכיר את מי שכתב וצייר על הקיר. מכאן התחיל תהליך 'בלשי'. הפכתי לחוקרת פרטית המתמחה באמנים. (גם על תהליכי החקירות- בוודאי עוד אכתוב בהמשך. זה עולם ומלואו!). ומה שקורה לך כשאתה מכיר את האמנים הוא שאתה הולך ברחובות ומכל יצירה שלהם אתה מרגיש כאילו הם כאן איתך, מהלכים לצידך, ומספרים לך סיפורים. אתה אף פעם לא לבד. אתה מוקף ומחובק על ידי חבריך האמנים, ועל ידי כל המסרים, הסגנונות והרעיונות שלהם. ובכן- חודשיים אחרי הסיבוב ההוא עם קרן, בו החלקתי אל ארץ הפלאות של עליסה הפרטית שלי- ארץ הפלאות של אמנות הרחוב, ביום ההולדת של האיש שלי, הוזמנו כ 20 חברים, כדי שאגלה להם את מה שגיליתי אני ברחובות. בעצם, כל החקירה של החודשיים האלו היתה מבחינתי עבור סיור היומולדת הזה, (ככה חשבתי. לא ידעתי שזה מסלול מהיר לשינוי כיוון בחיים). הסיור עבר בהצלחה. רפי שלי היה מבסוט, עד כדי כך שהציע שאערוך את הסיור הזה גם לצוות העובדים שלו. הצוות היה מבסוט עד כדי שהציע שאערוך את הסיור הזה גם ללקוחות של החברה. אחר כך הגיע יום ההולדת של אמא שלי. היא קבלה סיור יומולדת במתנה (לימים קראתי לסיורים האלו- 'סיורלדת'). הפעם גם ילדים השתתפו. כל הנכדים. והיי, זה לגמרי מתאים גם לילדים- גיליתי! ברור שזה מתאים לילדים. כל אמנות מתאימה לילדים- אם יודעים להנגיש אותה עבורם, זאת אני הרי יודעת שנים (לימים הוספתי עבורם הפעלות ומשימות לאורך הסיור, וסדנת התנסות מגניבה בסופו). הנה כך התגלגלו הדברים.. היציאה מהסטודיו אל הרחובות, הרגישה לי כמו שינוי מאד גדול. הייתי זקוקה לשינוי. לאויר. הייתי זקוקה ליציאה מה'סגור' שסגרו עלי ארבעת הקירות של הסטודיו והבית, ברבות השנים. לימים שמתי לב שהשינוי גדול מבחינת המיקום והצורה, אבל לא מבחינת התמצית, ובדיוק מה שעשיתי בכל השנים קודם- לקרב אנשים וילדים באופן חווייתי: לדמיון ולמה שמצוי בנפשם, לצבעים ולחומרים, ליצירה לאמנים ולאמנות, ול'רוח האדם' על כל גווניה, אני עושה כעת ברחובות.